אורי מהזיכרונות שלי...
/ נעמה בינמו
נעמה בינמו היה לו צחוק די דומה לשלי, רק יותר חזק ששומעים אותו. הוא בכלל היה צוחק מכל דבר. כשהיינו ילדים היינו ממש שטותניקים. אני זוכרת שהוא הביא איגואנה הביתה, קנה רצועה של כלבים, הקטין אותה והלך איתה ברחוב. היה לו גם ינשוף, הוא היה לוקח שניצלים של אמא ומאכיל אותו.
הוא היה גדול ממני בעשר שנים אבל היינו ממש קרובים אחד לשני ועשינו הרבה דברים יחד. נסענו לעכו, עם חברים שלו, הסתובבנו שם בשוק מסריח של דגים וביקרנו במקומות עתיקים. בסוף הלכנו לראות את הים. היה לי ממש כיף. יש לי תמונה משם- אני יושבת לו על הברך, חיקיתי את החברה שלו שהצטלמה ככה דקה לפניי.
בטיול אחר לטבריה נכנסנו לכנרת כל האחים- אורי הילה ואני, הייתה שם מדרגה והתיישבנו עליה, המים עשו לנו מסאז' בגב, עד שהגלים כיסו אותנו ולא הצלחנו לנשום.
אני לא אשכח את היום שנסענו בבימבה הצהובה והישנה של אורי עד מושב לכיש. כל הדרך פחדנו שהיא תתקע ושנצטרך לסחוב אותה, תמיד היא הייתה נתקעת אבל הפעם הצלחנו. כשהגענו למושב נסענו על מיול. אורי נהג והילה ואני לידו. בהתחלה אבא לא הרשה לו לנסוע כי הוא היה מופרע, אבל רגע אחרי כבר מצאנו את עצמנו טסים במהירות בתוך איזו חורשה. הוא עשה לנו מלא פיתולים, פחדתי, אבל איך שנגמר- רציתי עוד פעם. עם כל השיגעונות, אורי גם היה זה שדואג לי.
כשהיינו בחמת גדר עם המשפחה, נכנסנו למים והיה לי ממש חם ברגליים, צעקתי לאורי בוא בוא תעזור לי ותוך שנייה הייתי כבר על הכתפיים שלו, מה, לא רציתי לצאת.
לא היינו צריכים להתרחק כל כך בשביל לטייל יחד. אורי וחבר שלו בנו אורווה ליד מפעל נשר והיו להם שני סוסים לבָנוֹנים. הוא לקח אותי ואת חברה שלי, לטיולים בפרדסים. אנחנו יושבות על הסוס ואורי מוביל. הוא רכב ממש טוב. הוא שלט בהם. הוא היה אתם יום יום ואני תמיד הלכתי איתו להאכיל לנקות ולטפל בהם. לפעמים כשהיה חוזר מהסוסים סיפר לנו שהעין של הסוס נגררה על הרצפה ועוד כל מיני דברים מחרידים כאלו, זה היה משעשע אותו. הוא גם ניסה לעבוד עלי שיצמחו לי פרחים מהפופיק ולאמא אמר שיגדל את הסוס בסלון. הוא לא הביא את הסוס לסלון, אבל במקום זה ישבנו באופן קבוע על הספה וצפינו שעות בערוץ החיות. את הסוסים ואת הבימבה הצהובה הוא אהב במיוחד.
אורי היה נוסע עם מוזיקה בפול ווליום, אני הייתי מתלהבת, עד היום המוזיקה שאני אוהבת זה באשמתו- משינה, בית הבובות, בוב מרלי והיפ- הופ. השיר שלנו היה "אתה האור בחיי" מ'השיר שלנו', הייתי שרה לו את זה והוא היה מחייך.
פעם אחת הלכנו לתערוכת חיפושיות בחיפה. ראינו מכוניות מגניבות עם כל מיני ציורים. נסענו לשם עם החיפושית שלו אבל הוא לא הכניס אותה לתערוכה. גם במוצ"ש אחד הלכנו במיוחד בשביל אורי לסרט שנקרא "מכוניות" של וולד דיסני. היו שם הרבה חיפושיות ואכלנו מלא פופקורן. אורי בזבז מלא כסף על יציאות, אוכל ובגדים. לפעמים כשלא היה לו כסף, אני הלוויתי לו, לא תמיד התחשק לי אבל לא רציתי להיות קמצנית. רשמתי לו חשבונות ב'word', יותר נכון חובות, זה לא עזר, בסוף הוא החזיר לי רק 50 שקל.
מה שכן, היו לו את המתנות הכי שוות. הוא קנה לי ספרים למרות שאני בכלל לא ילדה שמשקיעה בקריאה, אבל הספרים שלו היו מרתקים אותי. בפנים הוא כתב 'לנעמוש'- ככה הוא קרא לי, והוסיף מכתב קטן.
לפני הצבא היו לו מלא צבעים בשיער. כחול, אדום, אני הכי אהבתי את הגוון של הבלונד. בכיתה ד' כשאורי בדיוק התחיל את הצבא התחפשתי בפורים לחיילת ולקחתי את זה ממש ברצינות, קניתי מדים בחנות, והוא כבר השלים לי את התחפושת, הביא לי את הכומתה ואת כל הסמלים של היחידה שלו. הסתובבתי גאה- חיילת של נחשון ליום אחד. הוא אהב להתפנק. אורי ביקש שאני אכין לו מנת קורנפלקס. הוא אכל מהר וביקש עוד. תוך שתי דקות שוב, בסוף הבאתי לו קערת מרק גדולה וגם אותה הוא סיים בלי בעיה.
הוא לימד אותי לאכול קורנפלקס עם שוקו. היום אני אוכלת קורנפלקס רק עם שוקו - בזכותו.
אהבתי את הארוחות של יום שישי בערב כשאורי היה חוזר מהצבא. היו לנו מקומות קבועים בשולחן. אורי בראש והילה ואני לידו. פעם אחת הוא חזר מהצבא והילה התיישבה לו במקום. הוא רשם על דף "הכסא של אורי" והדביק אותו עם סלוטייפ לכסא, כשיצא לצבא היינו מורידים את השלט וכשחזר הביתה- החזרנו.
אורי נהרג לפני שלוש שנים כשעצר מחבל מתאבד ליד אבני חפץ. הוא היה בן 21 ואני בת 12.
הייתה לו קופסא אחת שתמיד רציתי. ביקשתי אותה ממנו שוב ושוב, יום אחד הוא הביא לי אותה בהפתעה. כל כך שמחתי. אחרי שהוא נהרג החזרתי את הקופסא לחדר שלו.
לפעמים אורי גם ביקש ממני להיות המזכירה האישית שלו. הוא אמר לי להתקשר לכל מיני חיילים שלו, ותוך כדי הוא היה רושם לי על פתק, מה להגיד ואיך לענות. אני הייתי מדברת מהר, כמו מכונה וכשהייתי מתביישת ומסמיקה העברתי לאורי את הטלפון, שימצא פתרון לעוד שטות שעשינו.
פעם הייתי עושה ימי הולדת עם משחקיה בבית או בקניון ואורי תמיד עזר לנו. בכיתה אמרו שהכי כיף במסיבות של נעמה. ביומולדת אחת הוא אמר שהוא לא יוכל לבוא בגלל שהוא בצבא. חשבתי לעצמי אין מצב לחגוג בלעדיו. אז כמה ימים לפני כן התקשרתי למפקד של אורי ואמרתי לו שהוא חייב לשחרר אותו ליומולדת שלי. איך שהחברים התחילו להגיע לבית, פתאום אני קולטת את אורי נכנס בדלת עם מדים וחיוך גדול, זאת הייתה המתנה הכי מקסימה שקיבלתי.
לקריאה
סגור
