לחץ להגדלה
מונומנט הזיכרון לאורי - פארק נשר 6
לחץ להגדלה
רוזי ואבי בדלקת נרות בפארק אורי 09
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
אורי בים
(לחץ להצגה)
לקטעי אודיו ווידאו נוספים לחץ כאן
אורח נס-ציונה הדליק/ה נר לזכרו ב-04/09/2018: "יהי זכרו ברוך".
 
shay s. הדליק/ה נר לזכרו ב-17/04/2018: "remember israel's heroes".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר אורי בינמו, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר אורי בינמו, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
  [סה"כ 82 רשומות]  5 4 3 2 1 לדף הקודם עמודים 5 מתוך 5 עמוד מספר 
מכתב לאורי שהוקרא במפגש עם חייו בהיכל התרבות / עינת

נסיך שלי…


5 שבועות עברו מאותו יום שבו חרב עליי עולמי. 5 שבועות ויום מאז שדיברנו בפעם האחרונה. האמת, לא זכרתי כ"כ הרבה מאותו יום, לא אופייני לי, נכון? אבל באמת שלא זכרתי, כשחזרתי לבסיס סיפרו לי ונזכרתי.
נזכרתי איך העירו אותי ב- 08:30 בבוקר- "יש מידע מוד' על פיגוע לעורף ישראל, ייתכן במונית צהובה- אפריים פרסו רשת דיג".
קמתי, אפילו לא צחצחתי שיניים, עליתי על מדים מהר ורצתי לחמ"ל. בדרך רציתי לשלוח לך הודעת בוקר טוב אבל חשבתי שאין זמן, אני יעשה את זה אח"כ- כמה שטעיתי.
לקחה איזה שעה עד שפרסנו רשת דיג, התקשרתי לאוגדה לדרוש עוד כוחות, התחיל אצלנו בלאגן רציני, המנל"ח באוגדה ענה לי בלחץ- "לא עכשיו, יש לי אירוע עם הרוג ושני פצועים" שאלתי ישר איפה, הוא אמר ליד טו"כ, שאלתי איפה ליד טו"כ, הוא אמר צומת 21.
הרוג ושני פצועים הוא אמר והלב שלי התחיל לדפוק ברמות שלא חשבתי שהוא יכול. התקשרתי אליך ממי, ישר, כמו שאני עושה בד"כ- התקשרתי לשני הפלאפונים ובשניהם התשובה הייתה- "המנוי אינו זמין, אנא נסה במועד מאוחר יותר".
כבר התחלתי לבכות, ביקשתי מהחמ"ל לברר פרטים- אם זה סיור, מחסום, יזומה.
עמיחי התקשר- התחיל לתת הנחיות בטלפון, בקול חנוק ביקשתי ממנו כמה דקות, הצלחתי אפילו לתת עוד כמה הנחיות לחמ"ל עד שנזכרתי שלילה לפני, בשיחה האחרונה אמרת לי שאתה עולה סיור בוקר, זהו- השמיים נפלו.
התיישבתי על הכיסא והתחלתי לבכות- תלשתי את התמונה שלך מהקיר והחזקתי אותה קרוב אלי. התקשרתי לגיא, התחלתי לצעוק ולבכות לו בטלפון- הוא צעק עלי שאני היסטרית ואני אמרתי לו שהפעם זה באמת, אני יודעת שקרה לך משהו.
יולית התחילה לברר, ואני יושבת במשרד וצועקת- באותן דקות ניהלתי משא ומתן עם הבוס שם למעלה, אם אתה שומר לי על אורי, אני יעשה הכל, הכל. הוא לא הקשיב לי.
כל מיני אנשים התאספו סביבי, הרגשתי כל כך חסרת אונים- אתה הנסיך שלי, קרה לך משהו, ואני לא יכולה לעשות כלום.


התחלתי לנסוע הביתה, אמא שלך התקשרה אלי ואני חשבתי שהיא כבר יודעת אז הרשיתי לעצמי לענות לה בבכי, כשהבנתי שלא המצאתי לה סיפור, היא האמינה לי. ניתקתי את הטלפון והתחלתי לבכות שאני משקרת לה, שאתה לא כאן יותר, ואני משקרת לה.
אני לא אשכח את הקול של דפנית, היא גם בכתה- "יפה שלי תחזיקי מעמד, אני בדרך אלייך"- ואז הבנתי שאני לא בסרט, שאתה כבר לא איתי.
נגמר, זהו, אין יותר אורי, אין יותר אושר, אין.


35 יום בלעדיך- גם כשנפרדנו לא יכולתי להחזיק שבוע בלי לדבר איתך.
יומיים לפני אותו יום חמישי שלחת לי את אחת ההודעות הכי יפות ששלחת לי- "ממי לילה טוב, מתגעגע ממש, לא יכול להביע את הגעגוע במילים". לא יכולה להביע במילים את הגעגוע, את הריק, את החלל ואת האהבה שלי אליך במילים, לא יכולה. שום דבר כבר לא נראה אותו הדבר- אין חלומות, אין שאיפות, אין שמחה, אין ציפייה.
איך חסר לי לחכות לשיחות טלפון שלך בלילה- גם אם הם היו ב-4 בבוקר כשהיית חוזר מפעילות כמעט תמיד עם "ג'וני ביד", הייתי ישנה עם הטלפון קרוב קרוב בשביל לא לפספס אותך.
איך חסר לי לספור את הימים עד שנהיה ביחד בבית, לעשות חישובים מתי נצא יחד שוב, אם כדאי להחליף שבת או לא ולשמוע אותך צוחק עלי ועל החישובים האלו.
איך חסר לי להתרגש כשאני רואה אותך. הרי כשהיינו יוצאים הביתה יחד, תמיד היית מגיע לפני. כשהייתי נוסעת חזרה הביתה- הדרך נראתה לי יותר ארוכה. בדקות שלפני הפגישה המחודשת הייתי כ"כ מתרגשת, תמיד עברו לי פרפרים בבטן, אף פעם לא סיפרתי לך. גם ככה אתה שחצן, מה אני צריכה להעלות לך עוד יותר את האגו?
חסר לי החיבוק שלך, וואי איך חסר לי החיבוק שלך, עוטף כזה- הייתי מרגישה שאני נבלעת בתוכו.
אני לא קולטת. באמת שלא- הייתי רגילה גם ככה לדבר עליך כל היום, גם את זה לא סיפרתי לך מטעמי אגו.
תמיד הערצתי אותך- בגלל זה המצב הזה נראה לי כ"כ בלתי אפשרי- הרי בעיניי אתה הכי חזק, הכי מושלם ותמיד יודע מה לעשות- אין מצב שזה קורה.
הערצתי אותך על היכולת להשפיע על כולם, על הייחודיות שלך, הכנות שלך (גם אם לפעמים זה לא היה כ"כ נעים), על היכולת להיות רציני מצד אחד והכי שובב שיש מהצד השני.
אני אוהבת אותך בטירוף, אהבה שאין לה תחליף. מהרגע שהכרתי אותך כולם התגמדו לידך, מהרגע שהתאהבתי בך כולם נעלמו לידך, אתה היית היחיד שראיתי בעיניים.

החודשים האחרונים היו המאושרים בחיי- הרגשתי כאילו אני מרחפת איתך, היחסים בינינו כבר נהיו כ"כ רציניים. אפילו הרשית לעצמך לדבר על בינמו הקטן ואיך שהוא יהיה רמטכ"ל. כל החבר'ה עשו עלינו מערכון- אמרו שנתלה את ערכי צה"ל מעל המיטה לצד תמונה של הרמטכ"ל והנשיא, שנעשה תדריך בית לילדים שלנו ונטחן את הצעיר שירותים ושאני יעלה מאזין בלילה.
הייתי כ"כ מאושרת לפני 5 שבועות.


כל השנים האלו, החוויות האלו, הידיעה שיש מישהו שמכיר אותי כ"כ טוב ומישהו שאני מכירה כ"כ טוב- זה היה מדהים אותי ואותך כל פעם מחדש.
אני זוכרת את הפעם שניסית לעבוד עלי שאתה לא יוצא הביתה ודיברת עם אמא שלי בשביל שהיא תגיד שהיא לא יכולה לבוא לקחת אותי מהרכבת. התקשרת ושאלת איפה אני, אני אמרתי לך שאני בדרך הביתה, "אה כן? וואלה? מתי יצאת?" ישר ידעתי שאתה עושה לי הפתעה וכשיצאתי מהרכבת והיית שם כמו שציפיתי ניסיתי לשחק אותה מופתעת ואתה ישר קלטת שידעתי.
היכולת שלך לפענח תוך שניות אם אני עצובה, שמחה, עצבנית או עייפה הייתה מצחיקה אותי, לא יכולתי להסתיר ממך כלום.
פיתחתי אפילו תיאוריה מוצלחת במיוחד, תיאורית הנקודות- אתה זוכר? סיפרתי לך עליה, אמרת שאני צודקת. זה מטורף לא? שאני מכירה אותך כ"כ טוב שאני יודעת עפ"י כמות הנקודות, הפסיקים והסמיילים שאתה שולח לי בהודעה מה אתה מרגיש.


כשהייתי בהולנד אחרי שהחלטנו בפעם ה-100 שהפעם אנחנו באמת לא מדברים, שאם החלטנו להיפרד אז אנחנו מפסיקים לצאת ביחד למסעדות, מפסיקים לשלוח הודעות געגוע אחד לשני ומפסיקים להתנהג כאילו אנחנו זוג כל מה שיכלתי לעשות זה להתגעגע אליך.


אני יושבת בהולנד הרחוקה בליל יום שישי ומתגעגעת אליך בטירוף, אתה יושב בשוקת ומתגעגע אלי- נשברתי, שלחתי לך הודעה- "אני יודעת שאמרנו שאנחנו לא מדברים אבל אני מתגעגעת". הדקות שעברו עד ששלחת לי הודעה חזרה נראו לי כמו נצח- היית צריך לראות אותי שם שוברת את כל תדמית הבחורה החזקה. "גם אני, ואת מקשה עלי עוד יותר, אני לא סגור על עצמי בשיט וזה לא קורה לי הרבה", שלחת לי.


אני בהולנד, אתה בפאב בישראל- את חסרה לי כמו עצם בגוף אמרת, אלפי קילומטרים ממך ולא מפסיקה לחשוב עליך, עניתי.


עכשיו, ליל יום חמישי, אני בישראל הרחוקה אתה שם למעלה- אלפי קילומטרים ממך ולא מפסיקה לחשוב עליך, אתה חסר לי כמו עצם בגוף, כמו אוויר לנשימה. אני מקווה שיש קליטה שם למעלה ואתה מקבל את כל המחשבות שלי גם במרחק הענק שנוצר בינינו.


אורי, האור של כולנו, אתה גדול על העולם הזה. אני רוצה להיות ייחודי, אמרת לי, ואני חשבתי לעצמי שאפילו המילה שבה בחרת היא מיוחדת.


אני מקווה שאתה יודע שאתה ייחודי, כולנו ידענו את זה כבר ממזמן- האידיאולוגיה, הלהט, הנחישות, הכנות, האותנטיות, הטוטאליות והאהבה שפיזרת מסביבך הפכו אותך לייחודי עוד הרבה לפני אותו יום חמישי ארור ומקולל.


"נפלת למען המולדת, בלב כואב ושלם אומר הינך אישיות לדוגמא" רשמת לטום.


נסיך שלי, בלב כואב ושלם אני יכולה להגיד שאני גאה בך כ"כ, אני גאה בך על מי שאתה, על כל האור שהפצת לנו בחייך ולעם ישראל במותך, אני גאה בך על שזכרת על מה נשבעת, אני גאה בך על כל השלמות שבך והדוגמא והמופת שאתה מהווה לכולנו.


הלב כואב, המרחק ממך הוא כמעט בלתי אפשרי והגעגועים מייסרים את כולנו.


ביום ההולדת האחרון שלי רשמת לי- " תמיד אוהב, אורי".
אורי- תמיד אוהבת, תמיד מתגעגעת ותמיד שלך...

נתי.


 

חבר-בן כמה אתה חסר !!! / קובי,עידן ונירית בראון (אח/בן חורג)
אורי היקר - כמה אתה חסר לכולנו



אורי יקר שלנו
כמה אנחנו מתגעגעים אליך,
כמה אתה חסר לכולנו.
הלב נצבט כשמזכירים אותך.

מחפשים את המבט והחיוך שלך
מביטים בתמונות והלב נקרע
מה אתה עושה אורי'לה שם למעלה?
האם אתה מתבונן בנו?
האם אתה מתגעגע אלינו?
האם טוב לך שם בגן עדן?
האם כבר פגשת מכרים ?
הזמן עובר ואין מרפא ללב
לפעמים נדמה כי הנה, אתה חוזר
עדיין לא השלמנו, עדיין לא הפנמנו את מותך
לא יתכן שאתה כבר לא איתנו
הגעגועים עזים
והדמעות זולגות
יודעים כי לא נראה אותך
מנסים להתגבר מנסים להיפרד
הותרת בנו חלל גדול
רק רוצים לומר שוב ולזעוק
אורי כמה אנחנו אוהבים אותך
ולא מפסיקים לחשוב עליך.

היתה לנו כבן וכחבר

היה שלום בן חבר גיבור.....


  קובי,עידן ונירית בראון
להוספת דברים לזכרו לחץ כאן 
  [סה"כ 82 רשומות]  5 4 3 2 1 לדף הקודם עמודים 5 מתוך 5 עמוד מספר 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©